"אני לא פחות דתייה ממך, תתבייש לך", קריאה זו שנשמעה השבוע במשכן הכנסת בעת ויכוח לוהט בין חברת כנסת ממפלגת 'כולנו' לחבר מפלגת 'הבית היהודי' – מצביעה על דחף פנימי ועמוק שקיים בכנסת הן בפן הציבורי ובפרט בפן האישי.

בעידן שבו אנו החרדים יושבים כחברים בקואליציה וכשותפים בכירים בממשלה, בעידן שבו הרבנים הראשיים לישראל הם 'משלנו' קל לנו להתבלבל, להתחיל להינות מהדרך ולהעריך את היופי שיש בממלכתיות, להתחיל להביע את דעתנו בעניינים האקטואלים שעל פרק היום – לדוגמא האם התנהגות הנשיא מייצגת אותנו או לא וכו', האם העובדה שראש המוסד והמפכ"ל החדש הם דתיים זה מוסיף לנו כבוד או לא? וכו'.

אך שומה עלינו לזכור, לא זו דרכנו! לא זו השתייכותנו!

הציבור שלנו צמא להשתייכות – להיות חלק מהקהילה. להיות מזוהים עם ערך או משהו גדול, בקיצור לא להיות לבד, לא להיות רק פרט בודד.

בשנים שעברו ההשתייכות הייתה בעיקר עצם השייכות למגזר החרדי ככלל, ולקהילה, חסידות או ישיבה מסויימת בפרט.

אך בשנים האחרונות בעקבות הגידול המבורך של הציבור החרדי מצד אחד, ומאידך הקידמה הטכנולוגית המתקדמת, נוצר מצג שווא של אפשרויות נוספות להשתייכות, אם זה להיות כחלק מקבוצות מסוימות ברשת או בנוסף לתמוך או להתנגד לנושאים כאלה ואחרים שעומדים על הפרק, בצורה וירטואלית באמצעות הרשת.

אין ספק שאפשרויות אלו נותנות מענה מסוים לצורך בהשתייכות, אך אני חושש שעדיין הצורך הבסיסי בהשתייכות מבוסס בעיקר על קשר פחות בעולם הוירטואלי ויותר בעולם האמיתי. אני רואה את זה כמעט מידי יום במסגרת עבודתי עם בני נוער שלא נמצאים במסגרות שלמרות שלרובם יש קבוצות בעולם הוירטואלי הם צמאים וזקוקים בצורה כמעט נואשת לקשר חם ואמיתי, לשבת יחד, ופשוט להיות חלק ממשהו אמיתי.

רוב הנערים שאני נתקל בהם שהגיעו לעבריינות או לרחוב – פעמים רבות זה בגלל שבבית הם פחות הרגישו שייכים וכחלק מהמשפחה, ואילו ברחוב הם מקבלים איזשהו השתייכות וקשר לחברה שנמצאת שם.

רק השבוע פנה אלי נער שמההכרות המוקדמת שלי איתו ראיתי שלמרות שהיה בחור די קולני ואפילו בולט ברחוב – הרי שבשיחות קודמות שהיו לנו היה מאוד מופנם ועצור. (דבר שהתברר בדיעבד שנוצר מחוסר אמון גדול שהיה לו במבוגרים באופן כללי), והנה השבוע הוא ניגש אלי ושואל אם אנחנו רק מדברים או שאני יכול גם לעזור.

עניתי לו שדבר ראשון לדבר ושיחות זה חשוב, דבר שני אם אני יכול לעזור אז בשמחה. ואז הוא סיפר לי שבעוד כשבועיים יש לו משפט פלילי וזה הפעם הראשונה שלו והוא מאוד מפחד ומלא חששות. התברר שזהו משפט שמתנהל נגדו יחד עם עוד מספר נערים שנתפסו פורצים לאיזה מוסד בעיר.

וכן, יש להם עורך דין אבל היה לו צורך כמעט נואש לשתף מישהו ברגשות ובפחדים שלו מהעניין.

הוא סיפר לי שהוא בכלל לא רצה לפרוץ אבל החברים שלו הלכו לשם, והסיפורים שלהם על הפריצות הקודמות והכסף סינוורו אותו. ראיתי שעיקר הסיבה שהלך הייתה שנגרר אחרי החבר'ה הוא הצורך להיות חלק ממשהו וזה הדבר העיקרי שהוביל אותו למעשה הזה. (כמובן שסיכמנו בסוף שאני אשתדל לעזור לו בתהליך כמיטב יכולתי, אך נראה שמבחינתו עצם זה שהיה לו אפשרות לשתף ברגשות שלו מישהו שהוא אמין בעיניו שישמע אותו ובעיקר שיקשיב לו – זה היה העזרה העיקרית שציפה לקבל ממני).

אסיים במקרה טרגי שנחשפתי אליו השבוע מחבר שמתנדב בכוחות ההצלה. השבוע הם נקראו לבית אמיד בשכונה יוקרתית במרכז וכשהגיעו ראו שמדובר בנערה בשנות העשרה המאוחרות מבית טוב ואמיד שעזבה את העולם בצורה טרגית וכואבת. המשפט שתפס את חבר שלי היה במכתב המסודר שהיה מונח לידה ששם כתבה ”אני לא מאשימה את המשפחה שלי. היה לי קשיים ולכם לא היה מספיק זמן בשבילי".